מיכל משתפת
28.11.09
"לתמי שלום!
עברה לה שנה ושלושה חודשים מאז שנפגשנו לראשונה, ימים ראשונים של מחלתי הקשה עת כולי הייתי על הפנים בלשון המעטה.
הרגשתי כי ברצוני בנקודה זו של חיי להבהיר לך את תחושותיי בימים אלו עת מצבי השתפר מכל ההיבטים.
תמי כפי שידוע לך כבר, אני אישה שעברה רבות בחייה. משוכות קשות עם מכאובים עזים, אך למרות כל אלה תמיד ראיתי את עצמי כאישה חזקה, אישה שתמיד עומדת על שתי רגליה גם כשהשעות קשות מכל עומדות ומצליפות בפנים את האמת המרה, מציאות שלוקחת אותך למקום אחר. מקום של בכי, פחדים והרהורים ללא סוף. למה?
גם בשעות אלה תמיד מצאתי את הכוח להושיט יד ולעזור לאחר ולתמוך בחלש. מעולם לא חשבתי כי יש גם דרך אחרת לאדם לעמוד מול משוכות החיים שעולות וניצבות מולך ללא כל התראה והכנה מוקדמת ולעשות אחרת.
לאור מסלול חיי הגעתי כבר לפני שנים רבות למסקנה כי כל האמצעים המוגשים לעזרת האדם במצוקה כמו פסיכולוגים ושות"" אינם תורמים לי כלל ושאין לי כל צורך בהם.
באותו יום בו הבנתי כי נפלתי אפיים ארצה בעקבות מחלת הסרטן שתקפה אותי, מחלה חריפה בדרגה גבוהה שנמצאה כבר בחלקים רבים בתוך הגוף, וכשנאמר לי כי סיכויי ההחלמה הם בגדר 40%, קיבלתי שוק ופחד אימים שמא לא אספיק לחיות וליהנות מילדיי ונכדיי שכה חיכיתי להם, והם זה עתה רק נולדו.
פחדתי על כי אני מאבדת הכל ואין מי שיושיע. פחדתי שלא אפגוש עוד את משפחתי הקרובה ואת בעלי האהוב והאוהב שתמיד נמצא במקום הנכון ובזמן הנכון עם מסירות ואהבה אין קץ.
בנקודה זו, לאחר סידרה של שלושה טיפולים כימותרפיים חריפים וקשים עם תופעות לוואי מחליאות, נפגשנו לראשונה.
אני הייתי שבר כלי ללא כל יכולת לזוז ולתפקד, גדושה ברעלים חריפים מהטיפולים שהרסו כל חלקה טובה בגוף, שוכבת במיטה ואפילו לא יודעת היכן אני נמצאת.
בנקודה זו הופעת.
ישבת לידי במיטה ובקולך הרך והמחזק הסברת לי את התהליך שאנו אמורות לעבור יחד. זה לא היה זמן בו יכולתי כלל לחשוב ולהתלבט.
הפחד, הכאב העצום והמחשבה כי הכל הולך להיגמר, הפילה אותי עמוק בצד השני של החיים.
זו הנקודה בה עשינו את "המסע" הראשון. מסע אל תוך הגוף, הלב והנשמה. מסע עמוס וגדוש מלווה בכאב רב ועצום לצד מחלה נוראית.
לפתע, כשכולי רפה עם חוסר כל יכולת חשיבה או תחושה, הבנתי כי ישנן גם דרכים אחרות להתמודדות. נפתחו כל המחסומים שהיו גלומים בתוכי פנימה, המחסומים העמוקים ביותר שליוו אותי לאורך כל חיי מבלי שהייתי מודעת לכך.
פתאום הרגשתי כי גם גופי החלש והתשוש מתמלא בכוחות מחודשים, כוח שמוביל לצורת התמודדות שונה עם המציאות.
התמודדות אחרת, התמודדות עם תקווה, התמודדות עם נחישות, עוצמה וכוח לשאת את הכאב.
התמודדות שבסופו של דבר מחזקת את כולך ומחשלת לעמוד ולהתמודד מול אותה מציאות אכזרית.
אלו ימים של הבנה, כי אנו אחראים לתחושותינו, לגופנו ולדרך בה אנו בוחרים להמשיך הלאה ובכך בחרתי בדרך חדשה.
ימים אלו בהם הרגשתי מטיפול לטיפול עד כמה דרך חדשה זו חשובה. עד כמה מובילה אותי דרך חדשה זו עם התובנות שבה, בשיא חולשתי, להרמת הראש אל מול העבר וכל המכשולים שידעו לנטוע כאב צורב מנשוא. דרך זו של המפגשים עם המסעות הכואבים תמיד הובילה אותי בכמיהה למפגש הבא.
פשוט ישבתי וחיכיתי למפגש הבא. פשוט הבנתי שזו הדרך בה אוכל להתמודד ואף לנצח את המחלה, מה שאכן קרה.
תמי, מהשיחות הרבות שהיו לנו את כבר יודעת עד כמה כולי שבחים והערצה אליך ואל שיטת טיפולך. פתאום אני, שכל כך לא האמנתי בכל שיטות הטיפול השונות, אלא ביכולתו של האדם להתמודד עם עצמו אל מול האתגרים, עומדת ומסתכלת על עצמי ומבינה את עוצמת הטיפולים וחשיבותם. איך אוכל בלעדיהם ועד כמה הם מחזקים אותי וממלאים אותי בשמחת חיים, צחוק וחיוכים.
לא כועסת ולא נותנת לשום דבר להרגיזני, או לפגוע בי. פשוט למדתי מכל הסיטואציה העצובה כיצד לראות את החיים ולחיות אחרת, מלאת אושר ושמחה. לאן שלא אסובב את הראש תמיד אשאר מחייכת, תמיד אשיב בחיוב מלווה בחיוך רחב.
היום כשאני למעשה בריאה, המחלה בהפוגה מלאה כהגדרת הרופאה, מרגישה בצורך עז להמשיך את הטיפול בכדי לשמר ולחזק את החוסן הנפשי ולדעת לנצור אותו חזק בתוכי שלא תהיה כל סיבה נוספת להפילני שוב. עם הכוח הזה לדעת להתמודד עם מצבים שונים בחיים ועם מה שהם מציבים מולי יום יום.
פתאום הבנתי עד כמה ניתן לקבל כלים בכדי להתמודד עם הקשיים שבדברים. כלים נסתרים מן העין, כלים שלמעשה כלל לא הייתי מודעת להם. היום, כשאני מסתכלת לאחור, אני שואלת את עצמי האם האדם צריך לעבור את כל אלה בשביל להגיע ולעמוד באותו המקום עם הכוח והעוצמה בו אני עומדת היום.
זה למעשה סיפור חיי, שבכל מקום בו מתבקשת לספר על מחלתי, תמיד אוסיף ואומר שבלי הטיפול של שיטת "המסע" לא הייתי כאן היום ובטח לא באותו כוח ומלאת נחישות לעמוד איתן מול כל דלת חדשה שתוצב מולי.
אני מאמינה שכל מי שיחווה את המפגש עם שיטת "המסע" ירגיש כמוני ויתמלא כוח ועוצמה לעמוד איתן מול האתגרים שמציבים לנו החיים.
לא תמיד צריך לחכות לימים קשים, בהחלט ניתן לבנות מנגנון הגנה וחשיבה זה גם בימים רגילים שיש רק מועקות קטנות ולעיתים אף חולפות מבלי שנרגיש, אך בכל זאת הן משאירות צלקות שמתחבאות.
תמי, אני מודה ומוקירה את אשר עברנו יחד ועוד נעבור ונמשיך לייצב את הנפש והגוף ולהשתחרר ממלתעות החיים."
יישר כוח ובהצלחה.
מיכל, שבי ציון.