היום, אחרי ניסיון של שני עשורים ויותר, אני מבינה שכמטפלים אנחנו חווים תסכול עצום שנובע מהפער בין היכולות המקצועיות, הציפיות, הנתינה האדירה לבין הביטוי של זה בפועל, המימוש ההצלחה- המקצועית והכלכלית- הן אחד. אנחנו, כן גם אני, הייתי שם ולעיתים עדין, סובלים מעייפות, שחיקה, בדידות מקצועית, השקעות אינסופיות בלמידה וצמיחה ו- הישרדות כלכלית. וזה פוגע במקצועיות שלנו! אנחנו חושבים שאנחנו יודעים לטפל ולהתפרנס אבל לרוב, אצל רבים מאיתנו, זה אחד על חשבון השני. לא לימדו אותנו למזג ביניהם. אנחנו מחוברים לקדושה שבעבודה, בנתינה – ובקושי חיים. אנחנו מוותרים על הייעוד, שלנו, על הנשמה, ועובדים בעוד עבודה או שתיים, "מכלים" את זמננו, לכאורה לריק, כדי שנוכל לאכול ולשלם חשבונות. וזה כואב, זה מעיק, מתסכל, מעייף, פוגע בביטחון העצמי, בתחושת הערך העצמי וביכולת שלנו לטפל ולתת. אין שום קדושה בייעוד שלא נותן לך לחיות. רק שילוב של כלים טיפוליים- רוחניים עם אלה הארציים – הגשמיים יאפשר באמת לממש את היעוד ולחיות בכבוד ובנחת. והדרך הזו קיימת. רק להסכים, לבחור, ללכת בה. דרך שמאפשרת להתנהל מבלי לוותר על החלום, הייעוד (להיפך, ללכת ולהגשים אותו!) דרך שתמנע ממך את חוויית ההחמצה הנוראה דרך שתמנע את חוויית החיים הריקנים, הסתמיים. דרך שתחבר אותך למהות העמוקה ביותר שלך דרך שבאמצעותה יהיו יותר מטופלים, יותר פרנסה, יותר נחת. מתוך הדרך הארוכה והכואבת, לעיתים, שלי, פיתחתי שיטה שהיא כמפתח, מפת דרכים אל הדרך שלך להצלחה. כן, זו שחובקת את כל רבדי החיים למארג הרמוני של עשייה קונקרטית. החיבור הזה בין ארץ לרוח הוא אפשרי, הכרחי. אנחנו גם וגם. לא או – או. אין כאן קונפליקט באמת, רק בתחושה שלנו, בחינוך שלנו כמטפלים. אין באמת ניגוד בין הבחירה במקצוע המופלא הזה, ברצון באמת להושיע, ובין קיום כלכלי נאות ונינוח. אי אפשר לחיות רק מהרוח. אנחנו חומר. אנחנו חיים בחומר והגדולה היא לשלב ביניהם, להבין שהם תלויים זה בזה ומזינים זה את זה. אנחנו אחד. לא רק בעבודה הרוחית והאנרגטית. גם בחומר. במיזוג שלהם זו המשימה שלנו. לאפשר את שניהם בהרמוניה ולא אחד על חשבון השני. אני מכירה מקרוב את המצב שאין מספיק מטופלים, את הקושי לשווק עצמי ולהרגיש גם טוב עם זה. אני רוצה לקצר לך טווחים, לצמצם את הפער הזה – לגרום לך להצליח ובגדול. לפעמים לא קל לנו להודות, לא קל, אולי, ללמוד ממטפלים אחרים, אבל זו טעות גדולה ביותר. הדרך לצמיחה היא שיתוף, ללא בושה, ללא יהירות. אין מי שיודע הכי טוב או יותר טוב. כולנו על המסלול האחד להתפתחות, גדילה, להיות אדם טוב יותר. הכמיהה ללמוד ולהתקדם היא הנעה חיובית למקום טוב יותר. אין כאן תחרות. רק רצון להיטיב. כדי שכולנו נביא יותר אור ויותר ריפוי לעולם. לשם כך אנחנו כאן, לא?